<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער חמישי</h1>
<h2>דף כז:</h2>
ארבעה מינין יש בניתרין בלא שחיטה דבר תורה דגים וחגבים והשליל הנמצא בבהמה בשעת שחיטה בין שהוא בן שמונה בין חי בין מת ובן תשעה מת ואפילו בן תשעה חי והוא שלא הפריס על גבי קרקע, והרביעי השליל בן תשעה חי והפריס על גבי קרקע והוא הנקרא בן פקועה. דגים כיצד, גרסינן בפרק השוחט דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנלן, אילימא מדכתיב הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם, באסיפה בעלמא, אלא מעתה גבי שליו דכתיב ויאספו את השליו, הכי נמי דלאו בשחיטה, והא אמרת גבי עוף לפוטרו בלא כלום אי איפשר שכבר הוקש לבהמה, ופרקינן התם לא כתיבא אסיפה דידהו במקום שחיטה דאחריני. וחגבים כיצד, שנינו בע"ז בפרק אין מעמידין (ל"ט, ב') ואלו דברים של גוים אסורין באכילה חגבים מן הסלילה אסורין מן ההפתק מותרין. ותניא (שם מ', ב') החגבים והקפריסין והקפליטאות הבאות מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה מותרין, והנמכרין בסלילה לפני החנווני אסורין מפני שמזלפין עליהן יין. אלמא אינן טעונין שחיטה ולא נחירה כלל, שלא אסרו אפילו מן הסלילה אלא מפני שהן מזלפין עליהן יין. ודין חגבים שנתבשלו בידי גוי יתבאר בע"ה בבישולי גוים בשער הששי מהכשר האוכלין עם דיני בשולי גוים. ותניא בכריתות בריש פרק דם שחיטה (כ', ב') כל דם לא תאכלו, שומע אני דם מהלכי שתים דם בצים דם חגבים דם דגים הכל בכלל, ת"ל לעוף ולבהמה , מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה יש בהן איסור והתר והם מין בשר, אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה, אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה, אוציא דם ביצים שאין מין בשר, אוציא דם דגים וחגבים שכולו היתר. ופרישו התם (כ"א, ב') מאי כולו היתר דלא בעי שחיטה. מדקאמר כולו היתר אלמא אפילו נחירה נמי לא בעי. ובתוספתא דתרומות (פ"ט, ה"ו) קתני אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש. ואם תאמר ומהיכן נפקא להו דלא בעי שחיטה, כתב הרב בעל הלכות ז"ל וכן הר"ם במז"ל (פ"א משחיטה ה"ג) משום דכתיב (ישעי' ל"ג) אסף החסיל, דמשמע באסיפה בעלמא. ואינו מחוור, דהא אמרינן בפרק השוחט (כ"ז, ב') דלא גמרינן אלא מאסיפה דכתיבא גבי שחיטה דאחריני, והתם ליתה גבי שחיטה דאחריני. ולי נראה משום דלא כתיבא שחיטה גבי דידהו, וכל דלא אסרה תורה בהדיא בלא שחיטה הרי הוא בכלל היתר. והא דשיילינן התם דגים גופייהו מנא להו, היינו משום דכתיבי גבי צאן ובקר, וחיה דבעיא שחיטה משום דאיתקש לפסולי המוקדשין (כ"ח, א'), ועוף נמי למאן דאמר יש לו שחיטה מן התורה היינו משום דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף (כ"ז, ב'), אבל חגבים מנא תיתי. ורבינו שלמה ז"ל כתב משם בעל הלכות גדולות וחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגי הים הזכירן הכתוב, דכתיב זאת תורת הבהמה כמשמעה, והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינים קטנים, וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים, מכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים. ע"כ. וזו כעין אסמכתא היא.
<h2>דף סט.</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בה קלוט הרי זה מותר לכולי עלמא, וכדברי חכמים אפילו לאחר שיצא לאויר העולם, דתנן בפרק קמא דבכורות (ה', ב') פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור מן הבכורה, שנאמר ופטר חמור ופטר חמור שני פעמים עד שיהא היולד חמור והנולד חמור. ומה הם באכילה, בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור. ואמרינן עלה בגמ' מנא הני מילי דתנו רבנן אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכל ואי זה זה טהור הנולד מן הטמא, או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה הכי קאמר דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכלו, ת"ל גמל טמא הוא, הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. ר' שמעון אומר גמל גמל שני פעמים, אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה. ועד כאן לא קא אסר ר' שמעון אלא בשיצא לאויר העולם עד שלא נשחטה אמו אבל במעי אמו שרי וכדאמרינן בריש פרק המקשה (ס"ח, ב') אע"ג דאמר ר' שמעון קלוט במעי פרה אסור הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי, כלומר דמרבינן ליה להיתירא מכל בבהמה תאכלו. וקיימא לן כרבנן דאפילו יצא לאויר העולם שרי. ירושלמי בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ, בבהמה תאכלו ולא עוף. ר' הושעיה בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ויתושין שבאוכלוסין ותולעין שבתמרה, תמן בגופיהון הן הכא אינו בגופו.
גרסינן בפרק בהמה המקשה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה. ואע"ג דמרבינן להיתירא כל מה שבמעיה מבהמה בבהמה תאכלו, הא מפרשינן טעמא דר' יוחנן התם מדכתיב כל בהמה מפרסת פרסה, בעינן פרסות בבהמה וליכא. ואקשינן אי הכי קלוט במעי פרה ליתסר, ואמרינן הא תנא דבי ר' ישמעאל בן יוחאי אומר פרסה בבהמה תאכלו, כלומר כיון דאיכא פרסה שרי אע"ג דליכא פרסות. וכתוב בתוספות דר' יוחנן דווקא נקט דמות יונה שהוא אסור גם כשיצא לאויר העולם אבל מצא בה בהמה שרגליה כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת, דלא מיעט ר' יוחנן מה שראוי להיות מותר כשיצא לאויר העולם. ותדע לך מדנקט דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דמות יונה או עובר שאין לו רגלים כלל. והא דפריך אי הכי קלוט במעי פרה ליתסר, אליבא דר' שמעון דאסר ליה כשיצא לאויר העולם קא פריך, אבל אליבא דרבנן דשרו אף כשיצא לאויר העולם פשיטא דמותר. וליבי מגמגם בדבר זה קצת, דהא אמרינן בעינן פרסות וליכא, ולפי דבריהם לא בעינן לא פרסות ולא פרסה והוה ליה למימר בעינא דמות בהמה וליכא. ואיפשר משום דכתיב פרסות בקרא דהם סימן בבהמה נקט פרסות, והרי זה כמי שאמר בעינא דמות בהמה וליכא. אלא דאכתי קשיא לי, דהא משמע בנידה דר' יוחנן דווקא פרסה בעי, דגרסינן התם בפרק המפלת (כ"ג, ב') בעא מיניה רב אדא בר מתנה מאביי לר' מאיר דאמר בהמה במעי אדם וולד מעליא הוא, אדם במעי בהמה מהו, נפקא מינה לאישתרויי באכילה. ואמרינן ותיפשוט ליה מהא דאמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה, ומהדרינן התם לא פרסה איכא ולא פרסות איכא הכא נהי דפרסות ליכא פרסה מיהא איכא. ויש לומר דכל שמצא בה דמות מין שאינו לא בן פרסה ולא בן פרסות הרי הוא כדמות יונה ואסור, וכל שמצא בה דמות מין בהמה שהיא בת פרסה או בת פרסות שרי, אבל כשמצא בה מה שאינו דמות בהמה אע"פ שהוא מין שיש לו פרסה כאדם מספקא לן אי אזלינן בתר פרסה או לא, והיינו בעיא דרב אדא בר מתנה כשמצא דמות אדם במעי בהמה, ולא איפשיטא ולחומרא.
<h2>דף עד.</h2>
בן פקועה כיצד, שנינו בפרק המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. ר' שמעון שזורי אומר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. ואמרינן עלה בגמ' (ע"ה, ב') ר' שמעון שזורי היינו תנא קמא, ומפרקינן אמר רב כהנא הפריס על גבי קרקע איכא בינייהו, ולומר דלרבנן כל שהפריס על גבי קרקע טעון שחיטה משום מראית העין, ולר' שמעון שזורי מותר אע"פ שהפריס על גבי קרקע ואפילו בן ארבע וחמש שנים. ולעניין פסק הלכה קיימא לן כרבנן, דגרסינן התם אדא בר חבו הוה ליה בן פקועה, נפל עליה דובא, אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה זיל שחטיה. אמר ליה והא אמר רבין בר חיננא אמר עולא אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי, [ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי הלכה כמותו. אמר ליה אנא כי הא סבירא לי דאמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון שזורי] במסוכן ובמעשר של דמאי. כלומר באלו שני מקומות בלבד הלכה כמותו ובכל שאר המקומות הלכה כרבנן דאיפליגו עליה. והילכך קיימא לן כי הא, דרב אשי בתרא הוא. ולעניין טרפותו של בן פקועה זה, כיון דמן הדין כשחוט ועומד הוא אלא דמשום מראית העין בלבד הצריכוהו שחיטה, נראה דאין טרפות פוסל בו. וכן כתב רבינו שלמה ז"ל, שהוא ז"ל פירש בבן פקועה זה דרב אדא בר חבו דנפל עליה דובא וטרפו שלא היה יכול עוד לחיות, ואעפ"כ התירו לו רב אשי בשחיטה, לפי שעיקר מה שהצריכוהו חכמים שחיטה אינו אלא משום מראית העין ואיכא לאחלופי בבהמה מעליא, אבל סימני טריפה אין אוסרין אותו כלל, שאין לחוש לסימני טריפה משום מראית העין, שאין הרואה אותו יודע שנטרף, והבא לימלך מלמדין אותו. וכן נראה עיקר, מדאיצטריך למימר דנפל עליה דובא, ואם לא נתכוון בעל הגמרא להשמיענו דבר זה למה הוצרך לומר דנפל עליה דובא ומאי נפקא מינה, דאי משום עניין שחיטה, לימא ההוא בן פקועה דהואי בי רב אדא בר חבו אתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה. ולעניין הילכות שחיטה גם כן נראה דלא שייכי ביה ואפילו החליד או דרס מותר וכן אם שחטו בסכין פגומה, שאין הרואה יודע זה והבא לימלך מלמדין אותו. ולעניין חלבו הורה הרב אלפסי ז"ל שהוא אסור מכיון שהפריס על גבי קרקע משום דמיחלף בחלב בהמה דעלמא. וכן כתוב בהלכות גדולות הפריס על גבי קרקע בעי שחיטה ונקורי בשרא. והר"ם ב"ן ז"ל כתב דקלוט בן פקועה שהוא מותר בלא שחיטה כדבעינן למיכתב קמן בסמוך חלבו נמי מותר.
<h2>דף עד:</h2>
מתה הבהמה והוציא ממנה בן תשעה חי טעון שחיטה, דתנן קרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה. והוא הדין לשוחט ונתנבלה בידו דאינה שחיטה, וכדתנן בפרק השוחט (ל"ב, א') כלל אמר ר' ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבילה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גרם לה להיפסל טריפה. והודה לו ר' עקיבה. ואין צריך לומר בנוחר ומעקר. ותנן בפרק אותו ואת בנו (פ"א, ב') השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר, פטור משום אותו ואת בנו.
<h2>דף עה.</h2>
השוחט את הבהמה ונמצאת טריפה ומצא בה בן שמונה בין חי בין מת או בן תשעה מת לכולי עלמא אסור באכילה, לפי שהוא אינו בן שחיטה, ואין שחיטת אמו מתירתו באכילה, לפי שסימני האם לא באו להתיר באכילה דטריפה היא. אבל אם מצא בה בן תשעה חי מותר בשחיטת עצמו, דגרסינן בפרק המקשה אמר ר' אמי השוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי לדברי האוסר מותר לדברי המתיר אסור, כלומר לדברי ר' מאיר דאסר בן תשעה חי בשחיטת אמו מותר כאן בשחיטת עצמו שאין זה כשחוט, ולדברי ר' יהודה דמתיר בן תשעה חי בשחיטת אמו הרי זה אסור דהרי זה כשחוט, ואין שחיטת אמו מתירתו דטריפה היא. רבא אמר אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימנין אית ליה להאי. וקיימא לן כרבא. ורב חסדא נמי הכי אית ליה (שם בגמ'). וגרסינן נמי התם כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' אסי דיתיב וקאמר לה להא שמעתא דארבעה סימנין אית ליה להאי, אמר ליה יישר. וכן אמר ר' יוחנן יישר. ואם תאמר השוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי למה אינו ניתר בשחיטת האם, דהא שחיטת טריפה שחיטה ראויה היא אלא שדבר אחר גרם לה להיפסל, והאם שנטרפה אסורה באכילה אבל העובר שאינו טריפה מפני מה אינו ניתר בשחיטת האם. ואם נפשך לומר שלא יועילו סימני האם לעובר יותר ממה שלא יועילו לעצמה, הלא שנינו בברייתא (ע"ג, א') אמר להן ר' מאיר לחכמים אם טהרה שחיטה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שגופה, תטהר את העובר דבר שאינו גופה, אמרו לו הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה, שהרי שנינו חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. יש לומר דכל שסימני האם מועילים לעצמה לכולה או למקצתה לאכילה מועילים לעובר שבמעיה אבל למה שלא יועילו סימני עצמה כלל אין מועילין לעובר שבמעיה, וכדאמרינן בפרק כיסוי הדם (פ"ה, ב') אמר ר' אבא לא לכל אמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, מודה ר' מאיר שאין מתירתה באכילה, ואוקימנא בשוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי, סלקא דעתך אמינא כיון דאמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה תיהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה, קמ"ל. וגדולה מזו אמרו שסימני טריפה מועילין לבן תשעה חי שבמעיה לחצאין, דגרסינן התם (ע"ה, א') אמר רב חסדא השוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה, ואם מת טהור מלטמא במשא, מאי טעמא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, לומר שסימני האם אע"פ שאין מועילים לעובר להתירו באכילה כדרך שאין מועילים לה וטעון הוא שחיטה להתיר עצמו באכילה, מכל מקום הרי הוא כשחוט לגבי נבילה שאם מת אינו מטמא לפי שסימני האם מוציאין אותו מידי נבילה כדרך שהוציאו את האם מידי נבילה, דטריפה שחוטה היא.
<h2>דף עה:</h2>
גרסינן התם אמר רב משרשיא בן פקועה דאזל אבהמה מעלייתא לדברי האומר חוששין לזרע האב הולד אין לו תקנה. פרש"י ז"ל דהוה ליה כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו, והסימן האחר אין שחיטה נוהגת בו והרי הוא כשחוט ועומד, ואין לך בהמה הניתרת בסימן אחד, ואין סימן זה האחרון מצטרף לראשון, שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד. ורב משרשיא לית ליה הא דמיתניא לעיל דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. והקשו עליו בתוספות דבהמה זו אפילו סימן אחד אין לה, דשניהן נחשבין כאילו מחציתן שחוטין, ואין שחיטה שייכא בה כלל, ואפילו למאן דאמר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא בהא מודה, דלא אמרו ארבעה סימנין אית ליה אלא בשוחט את הטרפה לפי שאין סימני העובר נחשבין כשחוטין כלל כיון שנמצאת האם טריפה, אבל כאן הרי חצין נחשבין כשחוטין לגמרי ואם כן היאך תהא הבהמה ניתרת בסימנין שאנו רואין אותן כאילו נשחטו מחציתן כבר. ותדע דגבי עובר שהוציא ידו בריש פרק המקשה גבי בעיא דמהו לגמע חלבו משמע דאבר היוצא אין לו תקנה לעולם, מדאמרינן האי לית ליה תקנתא בשחיטה, ואילו לדברי רש"י ז"ל אתיא ההיא דלא כמאן דאמר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. ולדידי נמי קשיא לי דהא בברייתא תניא לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו למקומן מותרין יכול אף זה כן, כלומר אבר היוצא, ת"ל ובשר בשדה טרפה, ואמרינן מאי תלמודא, אמר רבה כטרפה, מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא שוב אין לה היתר, אלמא כטרפה ממש משוינן לה שאין לו היתר לעולם, ומשמע אפילו בשחיטת עצמו כיון שניתר חציו בשחיטת אמו. אלא הכא כפשטה מפרשינן לה בן פקועה דאזל אבהמה מעליתא לדברי האומר חוששין לזרע האב הולד אין לו תקנה, דחצי סימניו נחשבין כשחוטין גמורין ושוב אינו ניתר בחצי סימניו. ולעניין פסק הלכה כבר כתבנו למעלה בשער מחוסרי זמן גבי אותו ואת בנו, אם חוששין לזרע האב אם לאו.
<h2>דף פט:</h2>
שנינו בפרק גיד הנשה גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין. ואקשינן עלה בגמ' פשיטא, משום דאקדשיה פקע ליה איסור גיד מיניה. ואוקימנא בוולדות קדשים וקסבר נוהג בשליל וולדות קדשים במעי אמן קדושין, דאסור גיד ואסור קדשים בהדי הדדי אתו. ואיכא למידק והא גבי ברייתא דקתני נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, אמרינן אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשטתו ור' יהודה לשטתו, כלומר דנחלקו בפרק בהמה המקשה בשוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי ר' מאיר אומר טעון שחיטה ור' יהודה אומר שחיטת אמו מטהרתו, אלמא אפילו לר' מאיר דאית ליה נוהג בשליל לא חייל עליה איסור גיד עד תשעה דחדשים גרמי ליה, ואסור מוקדשים חייל עליה משעת יצירה. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל תירצו דהא דר' אלעזר אמר ר' הושעיא אע"ג דקאי אברייתא דפליגי בה ר' מאיר ור' יהודה לעניין חלבו וגידו, איהו לא קאי אלא אחלבו לבד, והיינו דשייך ביה מחלוקתן בשל עסקי שחיטה דלר' מאיר דקאמר טעון שחיטה דאלמא חשיב ליה בהמה מעלייתא וקרינא ביה וזבחת מבקרך ומצאנך הוא הדין נמי דחשבינן ליה בהמה מעלייתא לעניין חלבו וקרינא ביה חלב שור וכשב ועז, ור' יהודה סבר דלא חשבינן ליה בהמה הילכך לא קרינא ביה בקר וצאן וחלבו מותר עד שעת יציאתו מרחם כדכתיב שור או כשב או עז כי יוולד, אבל לגבי גידו לא הלכו לשיטתן אלא טעמיה דר' יהודה בגידו משום דקרינא ביה כל בבהמה תאכלו. ונכון הוא. אלא דאכתי איכא למידק מדאקשינן ומי מצית מוקמת לה בשליל והא מדקתני סיפא ונוהג בשליל מכלל דרישא לאו בשליל אסיקינן, ופריק הכי קאמר דבר זה מחלוקת ר' יהודה ורבנן, ומאי קא משני, דהא אפילו ר' יהודה לא שרי אלא היכא דנשחטה אמו אבל לא נשחטה אמו מודה דאסור וכדאמר ר' יוחנן בפרק בהמה המקשה תלש חלב מבן תשעה חי והוציאו לחוץ חלבו כחלב בהמה, ואע"ג דאם נשחטה אמו מותר מכל בבהמה תאכלו. ועוד קשיא אמאי לא אוקי רישא בשליל שלא נשחטה אמו ולאשמועינן דהאוכל מגידו לוקה שתים דבהדדי קא אתו, וסיפא בשליל שנשחטה אמו. ונראה לי דאע"ג דאית ליה לר' יהודה בתולש גיד מן העובר והוציאו לחוץ לוקה עליו משום גיד הנשה וכדאמר ר' יהודה גבי גיד של בהמה טמאה (ק', ב'), מכל מקום כשנולד לעניין איסור חל על איסור לא חשבינן [ליה לאיסור גיד חל משעת יצירתו אלא משעת לידתו משום דכיון דאיפשר שתישחט אמו ויהא לו לגיד היתר אכילה על ידה לא חשבינן] איסורו חל עד שיוולד או שיצא לאויר העולם מחיי האם, וכדאמרינן לדעת ר' יוחנן בשלהי פרקין דגיד הנשה (ק"ג, א') אכל חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש, ואוקימנא בשנטרפה עם יציאת רובה דאסור חלב ואיסור אבר ואיסור טריפה בהדדי קאתו, ואע"ג דשמעינן ליה לר' יוחנן בפרק המקשה דקודם שיוולד חל עליו איסור חלב דחדשים גרמי ליה, וטעמא כדאמרן משום דאסור חלב תלוי ועומד שמא תשחט האם ויהא לו היתר אכילה בשחיטתה, ועד שיוולד או עד שיצא לאויר העולם בחיי האם לא חשבינן ליה לאסוריה חל עליה, הכא נמי לגבי גיד לא שנא.
<h2>דף צב:</h2>
גרסינן בפרק גיד הנשה גמרא ונוהג בשליל אמר שמואל חלבו מותר לדברי הכל. ואמרינן חלבו דמאי, אילימא חלבו של שליל והא מיפלג פליגי, דתניא נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא, מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשטתו ור' יהודה לשטתו, אלא חלבו דגיד. שמעינן מיהא מדאקשינן מדאמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא ולא דחינן דשמואל פליגא עליה, דהא דר' אלעזר הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עליה. ובריש פרק בהמה המקשה (ס"ט, א') נמי גבי בן פקועה שהוציא ידו דמיבעיא לן מהו לגמע חלבו, אמרינן אי לר' יהודה אסור יוצא איכא איסור חלב ליכא. והיינו כר' אלעזר אמר ר' הושעיא. ולעניין פסק הלכה כתב רבינו אפרים ז"ל דקיימא לן כר' מאיר בשליל בן תשעה חי וטעון שחיטה וגידו וחלבו אסורין, והביא ראיה מדר' יוחנן דאמר לעיל בפרק המקשה תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ליה, ור' שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי ליה, אלמא ר' יוחנן כר' מאיר וריש לקיש כר' יהודה, ור' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן חוץ מתלת. וזה כפירושו שפירש מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש כמחלוקת ר' מאיר ור' יהודה כמו שכתוב למעלה. ואין דבריו בזה נכונים, דהא רבא דהוא בתרא אמר (ע"ה, א') גבי השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר ארבעה סימנין אית ליה להאי, ומדמהדר לאוקומה אליביה דר' יהודה לכאורה כוותיה סבירא ליה, ועוד דגבי בן פקועה שהפריס על גבי קרקע (ע"ה, ב') אמר זעירי אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי דאמר במתני' אפילו בן ארבע וחמש שנים והוא חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו, ואע"ג דאנן לא קיימא לן כוותיה היינו משום דדחינן דר' שמעון שזורי מקמי רבנן דאסרי בשהפריס על גבי קרקע משום מראית העין, אבל היכא דלא הפריס על גבי קרקע כולהו אמוראי הכי סבירא להו דאין טעון שחיטה כר' יהודה, וכדסתים לן תנא דמתני' בפרק המקשה בשחיטה כוותיה, ורב אשי נמי בעובדא דבן פקועה דרב אדא בר חבו לכאורה הכי סבירא ליה. והר"ם במז"ל והרב בעל העיטור ז"ל פסקו כר' יהודה לעניין שחיטה וכסתם מתני' דפרק המקשה, ובחלבו וגידו פסקו כר' מאיר לאיסורא מההיא דר' יוחנן דתלש חלב מבן תשעה חי. וזה תימה, שהרי הא בהא תליא כדאמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיה דבפלוגתא דחלבו וגידו הלכו לשיטתן דשחיטה, והא דר' אלעזר אמר ר' הושעיה הלכה פסוקה היא דלא אשכחן מאן דפליג עליה כדכתבינן לעיל, והיכי מזכו שטרא לבי תרי. ושאר כל הפוסקים זכר כולם לברכה פסקו כר' יהודה בכולהו בין בשחיטה בין בחלב בין בגיד, מדאמר ר' אלעזר דהלכו לשיטתן. והא דאמר ר' יוחנן תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ליה, לא שייכא בהאי פלוגתא, דהתם בשתלשו מחיים דאם והוציאו לחוץ ובהא אפילו ר' יהודה מודה, ותדע לך שהרי גיד לר' יהודה ודאי חדשים גרמי ליה דאם הושיט ידו במעי בהמה ותלש גיד מבן תשעה חי ואכלו אסור ולוקין עליו, ואילו בנשחטה האם מותר דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו, וכדתניא בפרק גיד הנשה (ק', ב') האוכל מגיד הנשה של טמאה ר' יהודה מחייב שתים, ואתינן לאוקומה בטעמא דקסבר ר' יהודה נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור טומאה בהדי הדדי קא אתו, ואקשינן ומי מצית אמרת דנוהג בשליל כר' יהודה והתנן נוהג בשליל, ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל, ופרקינן הני מילי בבהמה טהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו אבל בטמאה נוהג. ועוד דהא ר' יוחנן גופיה הוא דאמר לקמן בשלהי פרקין דגיד הנשה (ק"ג, א') כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טריפה בהדי הדדי קא אתו, אלמא לר' יוחנן איסור חלב לא חייל עד שיצא לאויר העולם ואפילו בבן תשעה חי. ואם תאמר אם איתה דר' יוחנן לא אמרה אלא בחלב שתלשו והוציאו קודם שחיטת אמו, אם כן מאי קא מייתו לה התם (ע"ה, א') מדמעטיה קרא מחלב ושתי הכליות האמורים באיל אשם, והא ההוא כבשר גמור הוא אפילו לר' יוחנן כדאמרן. ויש לומר דהכי קאמר אם איתא דחדשים ואוירא דלידה גרמי לא איצטריך קרא למעוטיה מהקרבה, אלא מדאיצטריך קרא למעוטי חלב גמור הוא. ולדידי קשיא לי דהא סתים לן תנא בפרק המקשה בשחיטה כר' יהודה והדר סתים לן בפירקין דגיד הנשה בגיד כר' מאיר, וכיון דאמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיה דר' מאיר ור' יהודה בגיד וחלב הלכו לשיטתן בשחיטה, אלמא הוה ליה סתמא דגיד הנשה בתרא, דהא יש סדר למשנה בחדא מסכתא כדאיתא בריש ע"ז (ז', א'), אם כן ר' יוחנן דפסיק ותני כסתם מתני', כר' מאיר סבירא ליה בחלב בן תשעה חי וכר' מאיר אמרה לשמעתיה, ואפילו לגבי שחיטה נמי הוה ליה למיפסק כר' מאיר, ושמעינן ליה לר' יוחנן דאית ליה בשחיטה כר' יהודה, דאמרינן בפרק המקשה (ע"ה, ב') כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' אסי דיתיב וקאמר להא שמעתא, כלומר להא שמעתא דאמרינן ארבעה סימנין אית ליה להאי, אמר ליה יישר, וכן אמר ר' יוחנן יישר. ושמא נאמר דלדברי המתיר מותר קאמר דארבעה סימנין אית ליה להאי ולדידיה לא סבירא ליה. ואילו היינו אומרים כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל שכתבנו למעלה דהא דר' אלעזר ור' הושעיה לא קאי אלא אחלבו לבד הוה ניחא טפי דלא סתרן סתמי דמתני' אהדדי וככולהו סתמי קיימא לן, סתם לן תנא בפרק בהמה המקשה בשחיטה כר' יהודה וקיימא לן כוותיה, והוא הדין לחלבו וכר' אלעזר דאמר הלכו לשיטתן, וקיימא לן כר' מאיר בגידו וכדסתים במתני' בפרק גיד הנשה ותני ונוהג בשליל, ובהא לאו בשיטתן הלכו בו כדאמרן. וההיא דר' יוחנן נמי דאמר דארבעה סימנין אית ליה להאי, אתיא שפיר דהלין תרי סתמי הילכתא נינהו. ונראה שזו היא דעת רבינו אלפסי ז"ל שכתב בפרק המקשה קיימא לן כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס על גבי קרקע וחלבו מותר אבל דמו אסור, ואם הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור ואין צריך לומר דמו, דתניא בפרק גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר. וקיימא לן כר' יהודה. ע"כ לשון הרב ז"ל. מדנקט רבנו חלבו מותר אבל דמו אסור, ולא קאמר וחלבו וגידו מותר, דתרווייהו איתנהו בברייתא, משמע דסבירא ליה דדוקא חלבו מותר אבל גידו אסור. ועוד שהוא ז"ל הביא מתני' דגיד הנשה דקתני נוהג בשליל, נראה שדעתו דהלכה כר' מאיר בגידו של שליל כמו שכתבנו. כך נראה לי.
<h2>דף צד:</h2>
תנו רבנן השולח ירך לחבירו שלימה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה, חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה. ובגוי בין שלימה בין חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה. ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין נבילות וטריפות לגוי, אחד מפני שמתעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל. ואל יאמר לגוי קח לי בדינר בשר מפני שני דברים, אחד מפני האונסין ואחד שמא ימכרו לו נבילה. ושקלינן וטרינן עלה ואמרינן בגוי בין שלימה בין חתוכה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה, במאי עסיקינן, אילימא במקום שמכריזין ולא הכריזו, חתוכה אמאי אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה, כלומר שהרי יש לחוש שמא יחזור וימכרנה לישראל וסבור ישראל שניטל הגיד ואתי למיכלה בגידה וכדתנן במתני', אלא פשיטא במקום שאין מכריזין דלא אתי למיזבן מיניה, אימא מציעתא ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין לגוי נבילות וטריפות אחד מפני שמתעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל, ואי במקום שאין מכריזין הא לא אתי למיזבן מיניה, כלומר דכיון שאין מכריזין הוא הכל חוששין כשישראל מוכר לגוי שמא נבלות וטרפות הוא מוכר לו שהרי במקום שאין מכריזין למכור לגוי אפילו למכור סתם התירו וכמו שכתבתי, אלא פשיטא מציעתא במקום שמכריזין ולא הכריזו, אימא סיפא אל יאמר אדם לגוי קח לי בדינר בשר שמא ימכרו לו נבלה, ואי במקום שמכריזין אם איתא דהוי אכרוזי מכרזי, כלומר וכיון דלא אכרוז יומא דין בודאי לא הות טרפה השתא במקולין ואם כן למה חושש שמא ימכרו לו נבילה או טריפה, אלא פשיטא סופא במקום שאין מכריזין [רישא וסופא במקום שאין מכריזין] ומציעתא במקום שמכריזין, [בתמיהא. ופריק אביי אין רישא וסופא במקום שאין מכריזין ומציעתא במקום שמכריזין]. רבא אמר כולה במקום שמכריזין, רישא וסופא בשהכריזו ומציעתא בשהיה מקרה שלא הכריזו. מכל מקום מדברי שניהם למדנו שאפילו במוכר לו סתם מותר ולא חיישינן לשמא ימכרנה או יתננה לו בפני ישראל ואתי למיזבן מיניה, דכיון שהכריזו אי נמי שאין מכריזין לעולם אין קונין בשר מגוי, ודלא כמאן דאוקי מתני' בטעמא דגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל. ורב אשי אמר כולה במקום שאין מכריזין ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל. כך מצאתי הגירסא במקצת הספרים. ולפי גירסא זו אפילו רב אשי לית ליה גזירה דשמא ימכרנה לו בפני ישראל, אבל בשמכרה לו בפני ישראל סתם חושש. וגירסא זו נראית ישרה בעיניי, דאי גרסי שמא ימכרנה לו בפני ישראל אם כן רב אשי לית ליה בהא כסברת המקשה דאמר אי במקום שאין מכריזין הא לא אתי למיזבן מיניה דאלמא לא גזרינן, ואם איתא הוה ליה למימר לעולם בשאין מכריזין ומציעתא גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל. אבל ברוב הספרים גרסינן גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ומיהו רש"י ז"ל כתב דתנא דהא ברייתא פליג אתנא דמתני', דלית ליה לתנא דברייתא גזירה במתנה, דבשלמא גבי מכירת טבח באיטליז קא מזבין והתם טובא ישראל קיימי וחזו וחישינן דילמא חד מינייהו הדר וזבין ליה מיניה, אבל שולח לנכרי בביתא מי יראה, ואם תימצי לומר יראנה אדם לא גזרינן כולי האי שמא יקחנה זה דכולי עלמא בשרא לא זבני. ואי קשיא ליחוש לגניבת דעת וכדשמואל דלעיל, איכא למימר דלתנא דברייתא לית ליה גניבת דעת בגוי במתנה אלא במכר דקא יהיב דמיו, ודשמואל מכירה הוה דהא שכר מעברא קא יהיב. וראיה לדבר מדקתני רישא דברייתא במתנה ומציעתא במכר. ואי נמי דלית ליה גניבת דעת בגיד אלא בטרפה ונבילה דמאיסא להו וכדאמרינן בסמוך. ואם תאמר אמאי לא אמרינן גבי מתני' מתני' דלא כי האי תנא דברייתא. יש לומר משום דאביי ורבא ורב אשי מוקמי לה למתני' במקום שמכריזין ולא הכריזו וחתוכה דגוי מידע ידיע לכולהו.
ולעניין פסק הלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא, והילכך לפי שיטתו של רש"י ז"ל וגרסתו לעניין נבילות וטרפות אסור למכור לגוי ואפילו שלא בפני ישראל מפני שני דברים אחד שמתעהו ואחד גזרה דשמא ימכרנה לו בפני ישראל, וכל שכן שאסור למכור לו סתם בפני ישראל. ולא שנא במקום שמכריזין והכריזו ולא שנא במקום שאין מכריזין. ואפילו במתנה אסור לשלוח לו לביתו משום גניבת דעת, אבל משום גזירה דשמא יתננה לו בפני ישראל לא גזרינן. ומכל מקום ליתן לו בפני ישראל אסור דשמא אתי ישראל למיזבן מיניה. נמצא מנהגינו שמוכרין טבחי ישראל במקולין נבילות וטריפות סתם לגוי ואפילו בפני ישראל, אסור. וכל שכן כשמוכרין להן תרגולין ואווזין טריפות ונבילות סתם שאסור יותר, דאין סומכין באלו על המקולין אלא כל אחד שוחט לעצמו וכל שנמצא ביד ישראל בחזקת כשר הוא, דנבלות וטרפות בעופות מיעוט דמיעוט הוא ביד ישראל. וכל שכן שקשה מנהגינו לפי מה שכתב הרב אלפסי ז"ל, שהוא כתב בהלכות אותו לשון שנאמר בגמ' על משנתינו דגזירה שמא יתננה לו בפני ישראל. ובאמת כי יש מן התימה בדברי הרב ז"ל בזה, דלפי מה שפירשנו אותו לשון אינו לא כאביי ולא כרבא ולא כרב אשי. וראיתי לר"מ ב"ן ז"ל שטרח להעמיד דברי הרב ז"ל וכתב זה לשונו דילמא רבא אית ליה האי לישנא דבמקום שאין מכריזין וגזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, וברייתא במקום שמכריזין והכריזו וליכא למיגזר בה כלל, דבמקום שמכריזין והכריזו הדבר ידוע שכל שמוכרין ונותנין לגוים נבלות וטרפות הן ואין ישראל נוטל גיד הנשה מן הנבילות ומן הטריפות. וכיון דסוגיין בהנהו לישני כאוקמתיה דרבא סובר הרב ז"ל שהלכה כמותו. ע"כ. ואין דברי הרב מחוורין בעיניי כלל במקום זה, דההיא סוגיא דלעיל לא עמדה ודחוייה היא מתוכה כמו שכתבתי למעלה. ועוד דקשיא לי היאך איפשר לומר דרבא אית ליה גזרה דשמא יתננה לו בפני ישראל והא אמרינן בפרק השוכר שבע"ז (ס"ה, ב') ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא, שרייה רבא לזבוני לגוים, ואותבינן עליה מיהא דתנן בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי, ואמרינן הדר שרייה רבא למיטחניה ולמיפיה ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל. אלמא רבא לא גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל. ורבינו תם ז"ל הקשה להנהו לישני דלעיל דמשום גזירה ומשום גניבת דעת ליקשו להו מיהא ברייתא, דהא על כרחין לא מיתוקמא ברייתא בהכין. ומשום כך פירש הוא ז"ל דמתני' במפרש כשירה היא ומותרת היא ומשום הכי חתוכה לא, דבמפרש ודאי איכא גניבת דעת ואפילו בנותן וכל שכן במוכר. ואי אמר ליה בפני ישראל אף במקום שאין מכריזין איכא למיגזר [שמא יחזור וימכרנה לישראל הרואה, והילכך אפילו שלא בפני ישראל אסור לעשות כן גזירה] שמא יתננה לו כך בפני ישראל. וברייתא רישא וסופא בסתם, והילכך ליכא גניבת דעת ולא גזירה דהא לא אתי ישראל למיזבן מיניה, דמסתמא מה שהוא אסור לישראל מזבין ויהיב ליה לגוי כעין שפרט לך הכתוב לגר בנתינה ולגוי במכירה. ומציעתא במפרש כמתני', והילכך איכא מפני שמתעהו ועוד שמא יחזור וימכרנה לישראל. והוא הדין דהוה מצי לאשמועינן בגיד אלא תנא חדא והוא הדין לאידך דסתמא מוכר משביח מקחו ומוכר טרפות במקום כשרות. ונמצא המנהג [שלנו] לפי פירושו מותר, דלעולם מותר למכור ולתת להם סתם ואפילו בפני ישראל, אבל במפרש מותרת היא וכשרה היא אסור. ומיהו אכתי קשיא לי, דאי אמרת דבמפרש ליכא מאן דפליג היכי תלינן ההיא דשמואל בגנבת דעת, דילמא משום גזירה היא דההוא מפרש הוה וכדאמרינן יהבה ניהליה במר דשחוטה. ועוד דההיא דרבא דבע"ז קשיא לי, דפת סתמא כבשר במפרש דמי, דליכא מאן דמסיק אדעתיה דפת הניתן מיד ישראל ליד גוי שנפל יין נסך על החיטים, ואפילו הכי לא חש רבא לגזירה כלל אלא כל שלא בפני ישראל שרייה רבא לזבוניה לגוים. והילכך מכל הני משמע לי דטעמא דגזירה דנסבינן ליה באוקמתא דמתני' ליתיה כלל דחשש רחוק הוא, והיינו דלא בעי למיתלי הקפדת שמואל בהכין ותלי ליה בגניבת דעת. ומכל מקום בנותנה או מוכרה לו בפני ישראל ובמפרש אסור. ובדרב אשי בשמכרה לו בפני ישראל גרסינן, כמו שנמצאת במקצת ספרים. וכבר הראיתי פנים לאותה גירסא משיטת הגמרא. וממנה אנו למידין דכל שלא בפני ישראל מותר, ואפילו במפרש כשירה היא אלא שיש בזה משום גנבת דעת. ובסתם אפילו בפני ישראל מותר ואפילו משום גנבת דעת אין בו, דאיהו מטעי נפשיה וכדאיתא בגמ'. זהו שנראה לי להעמיד המנהג על ההיתר מתוך השמועות הללו, וכן נראה לי עיקר וברור.
